ידיים קטנות יכולות לעשות דברים גדולים 

"ועכשיו, אימא ואבא", אמר הנסיך הקטן, גלימתו התנפנפה ברוח הקיצית של אותו זמן רחוק, "עכשיו נצעק בקול!" הם בהו בו וחוסר הבנה בעיניהם. "נצעק בקול!" הוא התעקש: "המלך הוא עירום!"

"אהה", צחקו, "תגיד שאתה רוצה לומר את האמת".

המלך הוא עירום. צעק הילד. צעק את מה שכולם ראו אבל לא העזו. ומה אני רוצה לומר? אנו כהורים יודעים, אבל משום מה, עוצמים עינינו. ילדינו שומעים הכול, רגישים לכל הרמת גבה, לכל שינוי בתדרי הטון שלנו. אם חשבנו שהשיחה עם הגרוש או הגרושה על מי ומתי ולמה לא נשמעה על ידם, אם חשבנו שהם לא הרגישו את התסכול ואת הקושי משום שפוטרנו מהעבודה, או חשבנו שהם אינם חווים את התרוממות הרוח שלנו כי התאהבנו, כי התקבלנו לעבודה חדשה, כי קיבלנו משהו שרצינו, נו... לטעות זה אנושי. 

ילדים צעירים חשים שמשהו קורה. הם לא תמיד מבינים אינטלקטואלית, אבל חווים במישור התחושתי-רגשי באופן אינטנסיבי. וכיוון שהם לא בהכרח שואלים ואנו לא תמיד משתפים, הם נותרים ללא הבנה ועם סיפור שאינו ברור והמון דמיון בתוספת מיני ניתוחים מוזרים של המצב המתרחש.

לא קל לקיים תקשורת פתוחה עם ילדינו, במיוחד כשאנו עדיין מתקשים לעבד רגשית את מה שחווינו. אין לכם מושג כמה הם יכולים להיות לעזר. היכולת של ילדים לחמלה ולהקשבה גדולה יותר משאנו משערים. אם ננסה לראותם כעזר ולא כמעמסה רגשית, דווקא כאשר אנו מוצפים רגשית - יוקל עלינו ועליהם. הם מכירים אותנו באופן בלתי אמצעי מתוך חוויה פנימית עשירה מרגע שנולדו, הם מכוילים לחוש אותנו, הם מכוילים לאהוב אותנו. ברגע שנשב ונשוחח עימם בגובה העיניים... דברים חדשים עשויים להתרחש. ומה אם נבקש חיבוק. מה יש? חיבוק שיחזק אותנו. גדולתנו כהורים אינה מחייבת אותנו להיות סלע שאינו נדסק, אלא להוות דוגמה אישית לאינטראקציה חמה, יעילה, בונה ומקרבת המזמנת שיתוף פעולה ותקשורת.

יש דרך לומר לאוזניים קטנות דברים של גדולים. מדובר על איכות של קבלה רגשית, לא עצה עניינית. ואנחנו? אנחנו יכולים להתנהל עם קצת יותר אהבה שאינה תלויה בדבר היות וזה עתה קיבלנו אותה מהם. ילדינו נרגעים כשאדם במלוא עוצמתו האותנטית נגלה, לא כי הוא מושלם אלא כי הוא גלוי.

"אתה מבין נסיך?" שאלתי. רגלינו התנדנדו מתוך ירח תלוי.

"זה גם ה-איך שצעקת וגם ה-מה שאמרת, הכול קובע".

כוכב נופל אחד נפל להגשמה של קט אחד.